התבלבלתם: מספיק לרחם על האכזרים/ לילי בן עמי

רצח ימנו בנימין זלקה ז"ל בערב יום העצמאות הוא ביטוי לרוע צרוף, לינץ' סדיסטי וחסר עכבות. עכשיו זה הזמן שלנו להלחם ולוודא שהרוצחים הפסיכופתים יקבלו עונשם, שן תחת שן ועין תחת עין. כל רחמנות או התחשבות ברוצחים שווה אכזריות כלפי זכרו של ימנו ז"ל, כלפי משפחתו היקרה וכלפי כולנו. כפי שאמרו חז"ל - מי שמרחם על האכזרים, יתאכזר לרחמנים, כלומר לחפים מפשע. אל תתבלבלו - החוק הישראלי מטפח פסיכופתים, מתחשב במצוקותיהם הנפשיות ונותן להם הנחות מפנקות. בואו נגיד את האמת: במקרים מסויימים ישראל יכולה להיות גן עדן לעבריינים. 

לא כולם יודעים שבישראל מאפשרים לרוצחים ואנסים מורשעים לצאת לחופשות מהכלא בעודם מרצים את עונשם (חופשיים לעשות שופינג בקניון וללא צמיד אלקטרוני!). ואכן כפי שאפשר לצפות, רבים מהם רצחו בזמן החופשות. כמו הרוצח לוטפי חיג'אזי שרצח את אשתו בעת חופשה מהכלא.  

רוצחים בישראל גם נהנים מעסקאות טיעון מקלות בצורה מחרידה. למשל גזר הדין המקומם שניתן לאחרונה ברצח יהודית מרדכי ז"ל בידי בן זוגה אסצ'לו טדלה. למרות העבר הפלילי המכביד של הרוצח, השופטים אישרו עסקת טיעון של שמונה שנות מאסר בלבד. חד משמעית יש פה מערכת שיצאה מאיזון. בעבירות המתה אסור בכלל שתהיה האופציה של עסקת טיעון. 

בשם שיקולים הומניים, החוק בישראל מקנה לקטינים רוצחים זכות לחיסיון על שמם לכל החיים, כמו רוצח עו"ד ענת פלינר ז"ל. תחשבו על זה רגע, אילו סיבות יכולות להיות למערכת הצדק להטיל חיסיון על שם של נאשם ברצח או באונס? ומנגד, אילו סיבות יש לעקרון פומביות הדיון במשפט פלילי? חיסיון על שמו של התוקף משרת רק אדם אחד, את התוקף. מנגד, פרסום שמו משרת את כלל הציבור בשלושה היבטים: הצדק והענישה שלו, תהליך הריפוי של הקורבן והרתעה של תוקפים עתידיים. לכן במערכות צדק קדומות חרטו אות קלון על מצח הפושע. במערכת הצדק הישראלית לא רק שאין אות קלון על מצח הרוצח או האנס, אלא בשום מקום אין מאגר פומבי עם שמות כל הרוצחים, האנסים והפדופילים.

הרוצחים של ימנו ז"ל יהנו מכל זה. בעבודתי הגעתי לתובנה חשובה: הנשק היחיד שיש לנו נגד פסיכופתים נרקיסיסטים הוא הפגיעה במוניטין שלהם, כי הדבר היחיד שמעניין אותם זה הם עצמם. מכאן אפשר להבין את חומרת הבעיה כאשר שופט מאשר חיסיון שם לפסיכופת. יתרה מכך, מערכת משפט ששוקלת חיסיון שם לתוקף פלילי מבצעת "גזלייטינג" לקורבן ולציבור כולו; האצבע המאשימה מופנית אלינו, בעוד שהתוקפים נהנים מחסות החשיכה. התוקף, כמו ערפד, מתכווץ באור וגדל בחושך. כוחו נשמר כל עוד איש אינו רואה את פניו האמיתיות.

בנוסף לכל אלו, קיימת הפרצה המקוממת של הטענה לאי-שפיות.  כל רוצח מתחיל מבין שמשתלם לטעון למצב נפשי רעוע. זוהי חמלה מעוותת כלפי האכזרים ביותר, כפי שראינו השנה במקרה של יואל ריצ'רדסון, שרצח את אמו, טען לאי שפיות ואכן אושפז במוסד טיפולי ושם רצח מטופל חף מפשע. עלינו להפסיק להתבלבל- התמודדות נפשית לא יכולה לתת פטור מעונש. רוצח זה לא תלמיד בקייטנה. 

כל מי שהשתתף בלינץ' על ימנו הוא רוצח, ועליו לשאת אות קלון על מצחו לנצח. אסור שהם ישתחררו לעולם מהכלא. הגישה הנוכחית בישראל היא חמלה כלפי חסרי החמלה. עלינו להחמיר את הענישה כדי לייצר הרתעה אמיתית ולהציל את הקורבנות הבאים. 

אל תתבלבלו, הגישה הרכה המעדיפה את "זכות השיקום" של פסיכופתים שפעלו באכזריות של חיות טרף היא פשיטת רגל מוסרית ומסוכנת. אני מציעה פתרון מעשי ופשוט: רוצחים צריך לשפוט כמו רוצחים - למחוק כל התחשבות בסעיף נפשי, לבטל באופן מוחלט עסקאות טיעון, אין דבר כזה חיסיון שם. כן להטיל אות קלון: להקים מאגר פומבי עם פרטי הרוצחים והאנסים. לאסור עליהם לשנות את שמם. הזהרת הציבור, החמרת ענישה והרתעה - אלה הם אינטרסים ציבוריים מדרגה ראשונה.

יהי זכרו של ימנו מהפכה.